<h1>ראבי"ה סימן תס"ד</h1>
<h2>דף ל:</h2>
אמר ליה רבינא לרב אשי וכי מאחר דאיתותב רבא בר אהילאי אמאי אמר רב קדירות בפסח ישברו רב מוקי לה בתנור של מתכות ואיבעית אימא בתנור של חרס זה הסיקן מבחוץ וזה הסיקן מבפנים וכי תימא הכי נמי ליעביד ליה הסקה מבפנים חייס עליה משום דפקעה הילכך האי בוכיא הסיקו מבחוץ הוא ואסור ואי מלייה גומ[רי] שפיר דמי. וראיתי ראשונים שאמרו שאינו מועיל לקדירה אם ילבננה בכבשן, דחייס דילמא פקעה ולא מלבן שפיר. וכן כתב זקיני כן. ושגגה היא ביד[ם], ולא אמרו חכמים כן אלא היכא שמתלבן מבחוץ ולא מבפנים, אי נמי על ידי מילוי גומרי ח[ש]ו לפקיעה, אבל כשמחזירו לכבשן מתלבן מבפנים ומבחוץ, כי השלהבת באה לו בכל צדדיו, ולא פקעה אלא במלייה גומרי. וראיה לדבר, [ד]גרסינן בפרק דם חטאת [צ"ו ע"א] אלא קדירות שבמקדש אמאי ישברו [וליהדרינו לכבשן]. פירוש אמאי תנא בהו תנא דמתניתין התם שבירה. ולא אקרא דכתיב [ויקרא ו'] ישבר, שהפסוק לא נזקק לדבר בתקנת ליבון, שכשהוא מלובן בכבשן הוא כמו כלי אחר, דפנים חדשות באו לכאן, אבל כשדיבר הכתוב ומורק ושוטף במים אין כאן פנים חדשות. תדע דלאו אקרא פריך, דמאי הוה משני ליה לפי שאין כבשונות בירושלים, הלא מעשר תקנות דעזרא הוא, בפרק מרובה [פ"ב ע"ב], והמקרא לא נמנע מלומר ככה על תקנת הליבון מפני תקנת העתיד. אלא אתנא דמתניתין פריך. והשתא משמע שפיר, שוודאי היה ראוי לתנא לשנות תקנת הליבון, אלא לכך לא שנה לפי שאין עושין כבשונות בירושלים, שכבר ניתקנו בימי התנאים עשר תקנות דעזרא. ומכל מקום שמעינן מינה שאילו יש כבשן יש תקנה בליבון. ואין לומר שאני התם (דחיישינן) דלא חיישינן, שאין עניות במקום עשירות, דאם כן השתא נמי שאין עושין כבשונות בירושלים נימלינהו גומרי ואי פקעו להו פקעו, אלא שמע מינה דליתא להך סברא. והא דאמר רב קדירות בפסח ישברו, ולא אמר תקנת הליבון בכבשן, משום שכשהוא מלבין ליה הוה ליה פנים חדשות וכלי אחר, וחשוב הראשון כאילו נשבר, אבל כשהוא מסיקו בלא כבשן אין כאן פנים חדשות. [ובשאלתות פרשת ראשי המטות נמי דכלי חרס שרי בהחזרות לכבשונות].
ואמר ליה רבינא לרב אשי הני סכיני בפיסחא היכי עבדינן להו אמר ליה לדידי חדתא עבדי לנא אמר ליה תינח למר דאפשר ליה לכולי עלמא דלא אפשר להן מאי אמר ליה אנא כעין חדתא קאמינא קתייהו בטינא ופרזלייהו בנורא והדר מקפיל ליה לטינא ומעיל להו לקתייהו ברותחין, ובכלי ראשון. פירש רבינו שלמה שהקתא והברזל סגי להו ברותחין ולא בעי ליבון, אבל בכלי ראשון צריך, מפני שחותך בה רותח ממש מעל האור. ואף על גב דהתירא בלע, ושמעינן ליה לרב אשי [בשילהי עבודה זרה] [ע"ו ע"א] שאמר שפוד ואסכלא בקדשים סגי ליה בהגעלה מהאי טעמא, אית [מ]רברבתא שפירשו דהאי והילכתא מסקנא דמילתא דרב אשי הוא, כלומר לו היה נראה להחמיר וללבן, אבל הילכתא שאין צריך ליבון, משום דהתירא בלע. ודוגמת הכי מפרשינן בפרק מצות חליצה [ק"ה ע"ב] רבא אמר עד שתגיע לעונת נדרים והילכתא עד שתביא שתי שערות, ומסקנא דרבא היא, דהכי אמר רבא בהדיא בפרק יוצא דופן [מ"ו ע"א], והדר ביה רבא מההיא שאמר בפרק התקבל [ס"ה ע"א]. [ו]כך פירש רבינו זקיני נמי דהדר ביה רב אשי, ואמר הילכתא שסגי ליה בהגעלה. ורבינו שמואל [ברבי מאיר] פסק ופירש שצריך אידי ואידי ליבון וגם הגעלה. ולא יתכן, דלא חמור משפוד ואסכלא של גוים, שלא הוזכר בהם לא בגמרא דידן [ע"ז ע"ה ע"ב] ולא בתוספתא [שם פ"ט ה"ב] אלא ליבון גרידא, ולא הגעלה. ואפילו סכינים גדולים שצולין בהן (בשר) לפעמים [בשר] נבילה, ותניא בתוספתא דמסכת עבודה זרה [שם] הסכינים והאסכלאות מלבנן, הגעלה מיהת לא הוזכר בהן. הילכך אפילו שפודין שנשתמשו בהם חמץ אין צריכין ליבון אלא הגעלה, דהתירא בלעו. וכן סכינים גדולים לענין פסח, וכן שפוד שצלו בו בשר מגעילו וצולה בו כחל, דהיתירא בלע. [ומה שנהגו ללבן את השפודים, מפני שהם ארוכין יותר מדאי].
וקדירות גדולות שקורין כרוכ"ש בלשון אשכנז מותרות בהגעלה, כיון שתשמישן על ידי צונן. ו[ב]דבר זה פירשתי בתשובותיי דעת אבא מורי נ"ע ודעתי. אפילו אם אינו יכול להגעילו בפעם אחת, מידי דהוה אגת, דגרסינן בסוף מסכת עבודה זרה [ע"ד ע"ב] דרש רבה נעוה ארתחוה. ומיהו בספר המקצוע[ות] פירש ארתחוה לז[פ]ת ויתקננו ויזפתנו באותו זפת עצמו שנית. ועירוי נמי מהני לקנקנים של חרס, כדאיתא בפרק אין מעמידין [שם ל"ג ע"א], ולא בעינן ליבון, משום דבצונן הוי תשמיש[ן], והכי נמי מקילין בהגעלתן. וכן בדברי רבינו יצחק ברבי אלעזר הלוי ובפסקי רבינו שמואל נמי נמצא שהתירו חבית בהגעלה אף על פי שאי איפשר להגעיל [כולה] כאחת, וטעמא כדפרישית [ד]תשמיש[ו ב]צונן.
וקערות צריך להגעיל בכלי ראשון, ולא שנא של מתכות ולא שנא של עץ, מפני שפעמים שכופין את הקערה על גבי בשר ודגים בתוך היורה, וגם שואבים בה מרק מתוך היורה הרותחת, והוה לה [כלי ראשון. הכ]ף לא שנא דכסף ולא שנא דזהב ולא שנא דעץ [מגעילו בכלי ראשון], דאמר רב הונא בריה דרב יהושע עץ פרור מגעילו ברותחין ובכלי ראשון קסבר כבולעו כך פולטו. וכוסות של כסף נמי יש לחוש, שפעמים נמי מרתיחין בהן יין ופלפל ובשמים אצל [האש], וצריך להגעילן בכלי ראשון. וכן כלים שלשין בהן שאור תדיר ומש[ה]ין בהן השאור צריכין הגעלה בכלי ראשון, דהילכתא כשמואל ורבא. ואמר רב אשי בית החרוסת כבית שאור שחימוצו קשה דמי. וכן כלים שעושין בהן טיבול שַלִישן, וכן רחיים שטוחנין בהם החרדל, אם לא נזהר מחימוץ אי נמי אם הן של גוים. וראיתי שכתב רבינו יצחק מסימפון בפירוש מסכת כלים כלי גללים וכלי אבנים וכלי אדמה אין להם טומאה לא מדברי תורה ולא מדברי סופרים והוא הדין לענין איסורא מדיחן בצונן, דתניא בתוספתא דזבחים פרק כל התדיר [עי' פ"י ה"ו] כלי גללים וכלי אבנים וכלי אדמה אין טעונין מריקה ושטיפה אלא מדיחן. ואני אב"י העזר"י בדקתי בתוספתא שלנו וכתוב בה אלא שבירה והיכן [שוברו] בפנים. ולכאורה נראה דטעות סופר הוא, מדקאמר אין טעונין שטיפה ומריקה. [ונראה לי דאכלי חרס דקרא קאי, דהיינו שוברו, מדלא קאמר שוברם]. ונראה לי דפירוש מדיחן (ו)היינו הגעלה, כדתניא בתוספתא בשילהי עבודה זרה [פ"ט ה"ב] הלוקח כלי תשמיש מן הגוים [דברים] שנשתמשו בהם בצונן מדיח בצונן דברים שנשתמשו בהן רותחין כגון היורות והטוגנין וכו' מדיחן ברותחין. ומדיחן סתם משמע הכי ומשמע הכי. ועוד ראיה לדברי דקתני בתוספתא דזבחים [שם] לעיל מינה היה רבי שמעון אומר קדשים קלים אינם טעונין מריקה ושטיפה אבל טעונין הדחה משום נותן טעם, שמע מינה הדחה דהתם היינו הגעלה. והכי אמרינן בהדיא בסוגיא דידן בפרק דם חטאת [צ"ו ע"ב] דרבי שמעון דרש [קדש קדשים] פרט לקדשים קלים וכל שכן תרומה, ומסקינן התם דאפילו [תרומה] הגעלה בעיא וכל שכן קדשים קלים, אך משאר דיני מריקה ושטיפה ממעט להם. הילכך נראה לי שצריך להגעיל אפילו כלי אבנים וכו', וכן ראיתי אבא מורי נ"ע נוהג. וכן רחיים של פילפל אם דבר חימוץ בא לתוכו צריך הגעלה בכלי ראשון. אף על פי שהיה בידי לדחות ולומר דאגני דבני מחוזא תדירי למילש בהו בכל יום ו[יו]ם, שמע[ונגים] היו ביותר, מה שאין כן ב[זמנ]ינו, וכן האגנות שלנו שקורין כונ[צי]"ש בלשון אשכנז לא תדירי, ודי היה להם בכלי שני, מכל מקום יפה נהגו להחמיר בכלי ראשון, כי בהלכות גדולות גריס הואיל ומשהו בהו חמירא, ולא גריס תדירי למיליש. ואם גדולים ביותר יגעילם בכלי שני ודי בכך, שאין רגילים להשתמש בהם בכלי ראשון. ומעתה הכ[ונצי]"ש שאין יכולים להכניסם ביורה, אם ידוע שאין רגילים ללוש שאור בתוכם, וכן קערות גדולות ואין רגילות להשתמש בכלי ראשון די להם בכלי שני להשליך עליהם רותחין, דכללו של דבר כבולעו כך פולטו. וקרוב הדבר בעיני שאם מגעילים אותם בכלי ראשון עם שאר כלים האסורים שמגעילים ביורה שתקנתן קלקלתן, שהמים אסורים מחמת כלים אחרים שהגעילו והם רותחין, ומתוך שאין בולעם רב, שהרי לא נשתמשו בהם בכלי ראשון, פלטו מהרה וחוזרין ובולעין. ודאי אם היו מגעילין אותו במים [ש]לא נאסרו עדיין היה הדבר כשר, אבל אין נזהרין בכך. וכן אומר אני שכוסות של כסף שלא נשתמשו בהן רותחין אין להגעיל עם שאר כלים. ואם חושש שמא נשתמשו בו רותח יגעילם לבד, שמא לא נשתמשו בהן חמ[ין]. ופליאה בעיני שיכולים לכוון גמר הפליטה, יש זריז ונשכר ויש זריז ונפסד יש עצל ונשכר ויש עצל ונפסד. ותו כשהכלי נופל מידו ונופל בשולי היורה ולסוף שעה יוציאהו מי יודע פשר דבר אם בפליטה אחרונה, אם [בבליעה], דלאחר שגמר לפלוט בולע(ו), ולאחר ששבת מבלוע חוזר ופולט, וכן לעולם. וכן ראיתי ניהוג שלאחר שהם מגעילין כל הכלים ביורה הגדולה מוסיפין על המים האסורים שבתוכה וממלאים היורה הגדולה ועבדי לה גד[נ]פא, כדאמרינן בשילהי מסכת עבודה זרה [ע"ו ע"ב] דמה [בולעו] בניצוצות אף פולטו בניצוצות, ומכשירים בכך הגדולה, ונזהרים שבעוד שלא נח מרתיחתו ממהרין להשליך המים לחוץ, כדי שלא תחזור ותבלע מימיה. וכן מצאתי כתוב בשם רש"י. ולא ידעתי מה הועילו בתקנתם, ומי יודע אם הפליטה אחרונה. ואפילו אם תמצי לומר בעוד [שהמים] רותחין, אפילו זמן מרובה, לא תבלע עד שתנוח מרתיחתה, כדאמרינן בפרק כל הבשר [ק"ח ע"ב] וכדברי המפרשים התם בשנח מרתיחתו, ולא כדברי מפרשים שנח מבליעתו, אפילו הכי לא הועילו בתקנתן, שכמה וכמה פעמים נחה מרתיחתה מחמת רבוי כלים הנגעלים בה, וצריך להוסיף מדורת אש שתחזור ותרתיח. ויש לומר אפילו אם כשנחה בולעת, כשתרתיח שנית תפלוט, [ו]משום זה [צריך] שישליך המים ממנה בעודם רותחים, שלעולם בשעת רתיחה לא תבלע גם היא גם (את) האחרים, אפילו לזמן מרובה. ועל היורה הגדולה שמגעילין [בה] פסק רבינו שמואל שצריך להכשירה קודם שיגעילו בה, ופירש במסכת עבודה זרה [ע"ו ע"א] יורה גדולה מאי, כלומר איך יש להגעילה קודם שיגעילו בה, ומפרש תלמודא על ידי גדנפא. ובבית אבא מורי ראיתי שלא היו מתקנין גדנפא, אך או[ד] או אבן רותח היו משליכין ביורה שהיו מים מכסים את כולה, ועדיף מהתזת ניצוצות. ויש מרבותינו דפליגי עליה, ומפרשי איורה גדולה דעלמא. והדין עמם, כי מה תקנה בדבר זה, מכל מקום המים נאסרו כשיגעילו מקצת הכלים, ושוב מגעיל השאר במים אסורים, אלא על כורחך בעוד שטרודים לפלוט לא בלעו, ואם כן אפילו לא הכשירוה נמי. ובשם רב הילאי ורב האי הגאונים ראיתי כתוב שלאחר ההגעלה צריך להשים מים כשרים ביורה גדולה ולטהרה. (עליהם) ונפלאתי עליהם, מה נשתנית היא מן הכלים הנגעלים ושוהים בה. ולגבי ההיא דאמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה בפרק דם חטאת [צ"ז ע"א], ומייתי לה [בשילהי מסכת] עבודה זרה [ע"ו ע"א], כל יום ויום נעשה גיעול לחבירו פירש רבינו שלמה בזבחים מתוך שהשלמים מצויים ברגל אין בילוע שלהם נעשה נותר, שהרי זמן שלמים לשני ימים ולילה אחד, וכי מבשל ביה שלמים האידנא מבשל ביה שלמים למחר ופולט מה שבולע אתמול ובולע מן האחר[ונ]ים נמצא שאינו בא לידי נותר. ולפי פירושו יש לתמוה, כשמגעילין כלים בי[ורה] יש לחוש שלאחר שיפלוט האיסור שבו חוזר ובולע ממי היורה האסורים. וההיא גופא לא ידענא אי מיירי שלא נח מרתיחתו ואפילו הכי חוזר ובולע, או שמא היו מניחין אותו לנוח מרתיחתו, כדי לתקן הדבר שלא יביא לידי נותר, אבל כל זמן שלא נח אינו חוזר ובולע, כדפרישית לעיל. ואחרי שהיה נח פעם אחת מרתיחתו אפשר ששוב לא היו מניחין אותו לנוח, כדי שלא יסתפקו אם הפליטה האחרונה או הבליעה, או שמא היו מכוונים שנח באחרונה, שה[בליעה] היתה אחרונה. עוד יש דברים לפקפק, כי ראיתי כתוב בתשובות כשמגעילין צריך להשהות בו עד שתפלוט יפה, וכי האי גוונא כתוב בספר האלפס, ואנן רגילין למהר להוציאם.
כללא דמילתא לא מסקינן בדיני הגעילה אלא כדמסיק תעלא מבי כרבא. ומסקי בה דירא שמים יעשה כאשר מקובלני מרבינו אליעזר ברבי שמואל ממיץ שהרוצה להגעיל הרבה כלים ביחד ישהם עד עבור יום ולילה או מעת לעת לתשמישן, כיון שטעמם פגום אינם יכולין לאסור, ואף על פי שהקדירה אינה בת יומא אמרינן במסכת עבודה זרה [ע"ה ע"ב] לכתחילה לא, הני מילי לאוכל המתבשל בהם, אבל הכא שמי הגעלה נשפכינן אפילו לכתחלה נמי. אך שיגעילם בזמן היתר קודם זמן איסורו שהוא שעה חמישית לארבעה עשר, אבל לאחר האיסור אין פגימה מתרת, דהא (הא) דקיימא לן ומסקינן [בשילהי עבודה זרה] [ס"ח ע"ב] נותן טעם לפגם מותר, הני מילי בשאר איסורין התלויים בטעם, אבל דבר שאיסורו במשהו, כחמץ בפסח, אפילו נותן טעם לפגם אסור. וכן פסק רבינו שמואל דנותן טעם לפגם בפסח אסור. וראיה דגרסינן בפרק כל שעה אמר רב קדירות בפסח ישברו, ופריך ואמאי לישהינהו עד לאחר הפסח וליעבד בהו [שלא] במינם, [ומשני דילמא אתי למיעבד בהו במינן, פירוש ובמינן אמר רב דאסור בכל שהוא], ואף על פי שפגום הוי, משמע שאסור. אבל אי מגעיל להו בזמן איסורן הוה צריך ליה להגעיל כל כלי וכלי לבד, דאי לאו הכי מאי דפלט האי לא פליט האי. ומיהו פליטת עצמו (וכו') אינו חוזר [ובולע] בעודו רותח, כדמסקינן בפרק כל הבשר [ק"ח ע"ב] דמאי שנפל ליורה רותח מיבלע בלע מיפלט לא פליט ופירושו הנבלע באותה רתיחה, וכי היכי דלא פלט הנבלע באותה רתיחה [הכי נמי לא בלע הנפלט באותה רתיחה], דקיימא לן כבולעו כך פולטו וכפולטו כך בולעו. ורבנו זקיני פירש דבשר שהוא רך מיבלע בלע מיפלט לא פלט, אבל כלים שהם קשים פלטי [ולא הדר] בלעו. ובדבר הזה שכתבנו דנותן טעם לפגם בפסח אסיר פליג עלה רבינו יב"א, וראייתו מפרק בתרא דעבודה זרה [ס"ו ע"א]. ובתשובתי כתבתי בענין מעשה היה ונפלה חטה לבור. מ[חב]ת שמטגנים בה הוגד לי בשם רבינו אבא מורי אחרי פטירתו נ"ע שהיה מצריכה ליבון, דמדמי לה לתנור שאופין בו דבעי היסק. ולא זכיתי לדון לפניו. ונראה לי דסגי ליה בהגעלה, והכי נהוג עלמא. חדא דחזינן בפירקין [ל"ז ע"א] דלענין חיוב חלה יהיב תלמודא לטיגון ולבישול חדא דינא. ותו שלא חילקו חכמים בין יורה ליורה, אף על פי [שיש יורה] שמטגנין בה חלב[י]ם. ותו דתניא בתוספתא בשילהי מסכת עבודה זרה [פ"ט ה"ב] היורות והקומקמוסין והטוגנין ומחמי חמין מדיחן ברותחין. ועל ענין טלאי שעל שבר הכלי ראיתי בבית אבא מורי שבשעה שהיו מתקנים הכלים היה מצוה להגעיל הכלי קודם שמדביקין בו הטלאי של נחושת, ושוב היה מצוה ללבן את הטלאי ולהדביקו, ושוב אף על פי שהיו משתמשין בו [לאחר מכאן] קודם הפסח היה מגעילו עם הטלאי, דכבולעו כך פולטו. ואפילו בלא הגעלה קודם דיבוקו היה נראה להתיר מטעם זה, אלא דאיכא למיחש שמא עד הפסח נדבק בחיזוק ושוב נתרפה הדיבוק ומוציא מה שתחתיו ופולט. וכן כלי גוים המטולאים היה מסיר הטלאי, ושוב מגעילם. כתוב בתשובות בשם רש"י שלאחר הגעלת כלים מיד בעודם המים רותחין עליהם צריך להדיחם במים קרים, פן יחזרו ויבלעו האסורים שעליהם והן רותחין. וכן נמצא בתשובות אחרות. ועוד ראיתי כתוב בשם רבינו זקיני שצריך להכניס הכלי בפעם אחת כשמגעילין אותו, ולא לחצאין, פן יפלוט ויבלע באותו המקום שכבר הוגעל ופלט. ובשני תשובות אלו לא בחרתי, דלא שייכי הני מילי אלא לגבי קדשים. דתניא בפרק דם חטאת [צ"ו ע"ב] בישול במקצת כלי טעון מריקה ושטיפה לכל הכלי, וגרסינן בגמרא תנו רבנן [וכו'] אותה פרט לתרומה, ואית דפליג ואמר פרט לקדשים קלים, ורמינן עלה, ומשני אביי לא נצרכה לכדמר דאמר מר [ויקרא ו'] ומורק ושוטף במים במים ולא ביין ולא במזוג הא אפילו ביין אפילו במזוג רבא אמר לא נצרכה אלא לכדתניא [בישל במקצת כלי טעון מריקה ושטיפה כל הכלי הא לא צריך רבה בר עולא אמר לא נצרכה אלא לכדתנן] מריקה ושטיפה בצונן והגעלה בחמין והא תרומה בחמין גרידא, ופריך הניחא למאן דאמר מריקה ושטיפה בצונן אלא למאן דאמר מריקה בחמין ושטיפה בצונן מאי איכא למימר, ומשני שטיפה יתירתא. פירוש לאחר הגעלה שוטפו בצונן בקדשים, אבל לא בקדשים קלים, ולמר ממעט תרומה. וכל שכן דחולין נתמעט לכולי עלמא, ואמוראי לא פליגי, אלא מר אמר חדא ומר אמר חדא. ושוב מצאתי בשם רבינו אליעזר ממיץ כדברי. ובשם רבינו שמואל מצאתי אין לחוש לבליעת חמץ שעל גבי הכלי, שהרי חמץ אין בו משום געולי גוים, כדאמרינן בפרק בתרא דעבודה זרה [ע"ו ע"א]. ולא נהירא, דהתם הטעם משום דנותן טעם לפגם הם, אבל בקדירה בת יומא אסור. ומההיא דבישול במקצת כלי למדנו נמי שאין לחוש לפליטתו לצד אח[ר]. וכל שכן מחבת שיש לה בית יד ארוך שאין שימוש בבית ידו שאין צריך הגעלה. אבל כלי גדול שמ[עג]ל אותו ביד[ו] סביב סביב [ב]יורה דבר זה לא יישר בעיני, שאותו צד שהוגעל כבר חוזר ומכניסו. אך יצמצם עד חציו או עד שלישו ויחזור ויגעיל, שלא יהא נגעל שני פעמים. וכן דנתי לפני אבא מורי והנאהו. גם מורי ממיץ נראה לו הכי. ומכל מקום המחמיר תבוא עליו ברכה.
נראה לי דאף על גב שאם היו נשפכים רותחים על גבי תרנגולים היינו אוסרים ולא חשבינן להו ככלי שני, מיהו בענין הגעלה לא הוי ככלי ראשון, דבעינן כבולעו כך פולטו, דההיא חליטה מיקרי, כדאמרינן לקמן [ל"ז ע"ב] החליטה מגלשין על גבי קמח, וגבי גת אמרינן בשילהי עבודה זרה [ע"ה ע"א] חולטן ברותחין, אבל הגעלה לא הוי. אבל אם נשתמשו בו מקודם בכי האי עניינא אז מהני ליה.
בעו מינה ממרימר הני מאני דקוניא מהו לאשתמושי בהו בפסחא וכו'. פירש בשאלתות פרשה ראשי המטות מי מגין שי[יע] ולא בלע חרס וסגי ליה בהגעלה או דילמא לא מגין ולית ליה תקנתא. ומסקינן ככלי חרס דמי מדחזינן ד[רמי בהו] חמימי ומדייתי שמע מינה דבלעו וככלי חרס דמיין. והני מילי לענין חמץ בפסח ולענין בישול גוים ותשמישייהו בחמין אבל לענין יין נסך, [ד]בצונן הוא תשמישייהון, יורקי אסירי [משום דמצרף, חיורי ואוכמי אי אית בהו קרטופני אסורי], ואי לית בהו קרטופני בשיכשוך בעלמא סגי להון, אלמא ככלי מתכות דמו, [דקיימא] לן בפרק בתרא דכתובות [ק"ז ע"ב] הילכתא כרב זביד בקוניא דאמר רב זביד הני מאני דקוניא בין חיוורי ובין אוכמי שרי יורקי אסור משום דמצרף, ואי אית בהו קרטופני אז כולהו אסירי. שמע מינה מדבריו דרב זביד מיירי בצונן, והילכתא כותיה, אבל בחמין כולהו אסירי אפילו חיוורי ואוכמי, אפילו לית בהו קרטופני. אבל רבינו אלפסי כתב הא דדריש מרימר לענין יין נסך דקוניא יורקי שרי לית הילכתא כוותיה דקיימא לן כרב זביד דאמר יורקי אסור. ודמקשינן מאמימר, לאו מיורקי מקשינן, אלא מחיורי ואוכמי. עוד כתב אמר רב חייא בר אשי כל הכלים של חרס שנשתמשו בהם חמ[ץ] בצונן מותר להשתמש בהן מצה בצונן חוץ מבית שאור הואיל וחמיצו קשה. והאידנא נהוג עלמא דלא משתמשי בפיסחא כלי חרס ופחרא אלא בחדתי אבל בעתיקי לא. ובכל הספרים שלנו אינו כתוב של חרס. ומיהו לגבי יין נסך נמי משמע בפרק אין מעמידין [ל"ג ע"ב] ד[ב]אין מכניסין לקיום (ד)סגי ליה בשיכשוך, ולא בעי עירוי אפילו קנקנים של חרס, וטעמא משום דצונן הוא. והסלים שמולחין בהן בשר נראה לי דבעי הגעלה בכלי ראשון, דנהי דדמא מישרג שריג, מיהו משום חימוץ איכא למיחש, וכי היכי דלגבי ציר של איסור לא מהני כלי מנוקב, כדמשמע בפרק כל הבשר [קי"ב ע"ב], הכי נמי לענין חמץ. ואף על גב דהוי כרותח, סגי ליה בהגעלה. והפייט פייט חיקור [קדרי] כפה שפוד ופטילא מעולות הן כולם בהגעלה. וכל אילין שלשה כלים מיירי בשל עץ, כף של עץ שמגיסין בו את הק[ד]ירה, ושפוד של עץ, ופטילא שנוי במסכת כלים [פט"ז מ"ה] עם כלי עץ, ולא עם כלי מתכות, והוא כעין [סל] ודרדור שמולחין בו. ובערוך פירש נמי שהוא של כלי עץ. ויש שטעו לומר נפה ופטילה, ומפרשים שהיא כלי מתכות, כיסוי של קדירה. ולא מצינו נפה של מתכות, וגם פטילא נמנה עם כלי עץ. וכן כפות של כסף ושל נחשת ושל ברזל [ושל זהב ושל בדיל ושל עופרת] צריכין הגעלה בכלי ראשון. והתיבות והשלחנות נהגו לשפוך [עליהם] רותחין, מפני שפעמים נופלים עליהם רותחין וגם בתוכם דבר רותח, כגון פשטיד"א ודבר חם.
ואחרי שפרשתי דין ליבון וענין הגעלה נפרש ענין הטבלת כלים. במגנצא נוהגין בפסח להטביל כליהם אחרי ההגעלה והליבון ואפילו כלי עץ. וכן כתב זקיני, וא[מר כי] דברים המותרים ואחרים נהגו ב[הן] איסור אי אתה רשאי להתירן בפניהם. ובקולוניא לא נהגו כך. ונראה דאגב כלי גוים של מתכות הנהיגו בכולם. וזה משפט הטבלת כלים בכל ימות השנה. המטבי[ל כ]לים מברך עליהם עובר לעשייתן ברוך אתה י' [אלהינו מלך העולם] אשר קדשנו במצותיו וצונו על טבילת כלים אי נמי על [הטבל]ת כלים, ומטבילין פעם אחת ודיו. ומאני דקוניא, בין מחופה בפנים בין מבחוץ ולא מבפנים, טעונין טבילה, שלא חילקו חכמים בפרק בתרא דעבודה זרה [ע"ה ע"ב] בין פנים לחוץ. וכן מצאתי בתשובת רש"י. [ו]כלי זכוכית חדשים צריכין טבילה, שהרי ככלי מתכות דמי, דהא כי נשתברו יש להם תקנה. וכלי זכוכית ישנים (של גוי) שנשתמשו בהן חמץ או [של גוי או של] יין נסך שרי, דלא בלעי. והכי אמרינן בברייתא דאבות דרבי נתן [פמ"א] שלשה דברים נאמרו בכלי חרס ושלשה בכלי זכוכית כלי חרס בולע ומפליט ומשמר מה שבתוכו מה שאין כן בכלי זכוכית. וטעמא משום דשיעי, כדאמרינן גבי לב [לקמן ע"ד ע"ב] שני לב דשיע, ולא בלע. (דא"כ ה"ל כישנים) ולא פליט. [ואם כן הוו להו ככלי מתכות ישנים] (וליבון) [לאחר שליבנם], וצריך טבילה. ושל חרס ושל עץ לא בעי טבילה, דכלי מתכות אמורים בפרשה. וריחיים של פילפלין טעונים טבילה, ומתכת שלהם עיקר. ולא אמרו אלא בכלי מתכות ובכלי סעודה וכמעשה דמדין, שהיו מתחילה של גוים. וצריך טבילה בין חדשים בין ישנים, דהא ישנים וליבנן כחדשים דמי ובעין טבילה. אבל אם ישראל עשאם אפילו חדשים אין צריכין טבילה, וכל שכן אם היו שלו ישנים. ואף על גב דאמרינן [ע"ז ע"ה ע"ב] לא אמרן אלא בלקוחים וכמעשה שהיה, הוא הדין בגזולים, ומעשה מדין גזולים היו. אבל שאולים לא בעי טבילה. וישראל שלקח סכין מן הגוי ובא ישראל אחר ושאלו ממנו [טרם] הטבילו צריך השואל להטבילו, שהרי נתחייב טבילה ביד חבירו שהשאילו לו. כך פסק רבינו שמואל. וכתב אבל בפסח, שאין לקוחים מן הגוי, טבילה זו למה. וכפות וכוסות של מתכות, אם לקוחים מן הגוי והם חדשים צריכין טבילה, אי נמי אם הם של גוי לקוחים ישנים והגעילן צריך טבילה. ו[ג]ם המושכנין שידוע דעת הגוי להחליטן, דמוכח במסכת עבודה זרה [שם] דהוו כלקוחים, בעי טבילה. וכל שאר משכנתא נשאר בתיקו. ונראה לי דלא הוי כמו תיקו דאיסורא, שאין כאן איסורא, ולשאר מצות נמי שהם חובה עליו לא דמי, דאי בעי פטר נפשיה ושתי בכוס אחר. הילכך לא בעי טבילה, ולא אמרינן יטבילם מספיקא בלא ברכה. וטבילה נפקא לן מקרא [במדבר ל"א] ואשר לא יבא באש תעבירו במים דהיינו גיעול, וכתיב וטהר דהיינו טבילה. ובמסכת עבודה זרה [שם] דריש יכול יהיו טעונין הזאות שלישי ושביעי תלמוד לומר אך חלק אם כן מה תלמוד לומר אך במי נדה מים שהנדה טובלת בהם ארבעים סאה. כדאמרינן [שבת ס"ד ע"ב] תהא בנ[ד]תה עד שתבא במים. כך מקובלני ממורי ממיץ, ובהלכות גדולות פירש איתקש נדה לזבה. ואיפכא אין לפרש, שלא מצינו הזאת שלישי ושביעי אלא מטומאת מת, הילכך מסתברא למעוטי. ואף על גב דברביעית סגי מן התורה, לולי דבטלוה רבנן, כדאיתא במסכת נזיר [ל"ח ע"א], והכא משמע דמן התורה הוא ארבעים סאה, דתנן וכולן צריכין טבילה בארבעים סאה, ויליף לה מקרא, יש לומר דגבי טומאה בעלמא סגי ברביעית, אבל בכלי גוים גזירת הכתוב הוא דבעי ארבעים סאה. ופליאה היא שלא הוזכרו טהרות כלי גוים בכל מלחמותיהן אלא במלחמת מדין. וגם פליאה שלא אמרה התורה תקנה לכלי חרס להשהותן עד למחרת, שיהא נותן טעם לפגם. וכן יש לשאול אקרא דכתיב [ויקרא ו'] וכלי חרש אשר תבושל בו ישבר. ושמא מדאורייתא הוא הא דאמרינן אין מבטלין איסור לכתחלה. ואף אם מדרבנן הוא [הא] דאמרינן אין מבטלין איסור, הכא לאו ביטול ברוב [איכא], שיש קדירות עבות שראוים לתת טעם בכל אשר מתבשל בחללו, ונותן טעם לפגם לכתחלה אסור מן התורה. והכי מתפרש המקרא [דברים י"ד] לא תאכלו כל נבלה, שאינה ראויה לגר אינה קרויה נבלה, שאינה ראויה ללקות עליה את המתרים בו ואוכלה לכתחלה, ואף על גב דאיסורא קא עביד. וכיון שאינה לוקה [א]לכתחילה בדיעבד מותר. וכיון דלכתחלה אסור, כלי חרס אין להם תקנה, ושאר כלים יש להם תקנה בליבון או בהגעלה.
